בזמן אחר

בחלומי טסתי קדימה בזמן בערך מאה שנה. 

מצאתי את עצמי עומד בסמוך למבנה גדול ומרשים, קירותיו אבני שיש וכולו אומר כבוד, על חזיתו התנוססו המילים: "המוזיאון הרשמי לחקר תולדות התרבות הפוסט מודרנית". על פני חלפה לה משפחה חביבה, אבא אימא וחמישה ילדים סקרנים, שנכנסו לאולם המוזיאון. הלכתי אחריהם. מדריך נמרץ קיבל את פנינו, חילק לנו פרוספקטים עם עיקרי התצוגה וסיפר לנו בקצרה במה אנו עומדים להיפגש בשעות הקרובות. מלבד המשפחה החביבה המקום היה שומם, אבל נמשכתי גם אני לתוכו בעבותות סקרנות. 

תחילה עצר אותנו המדריך בסמוך לתמונה ענקית של שני גברים מחובקים. הם היו מאופרים והילדים התלוצצו ביניהם על כך שהם בטח התחפשו לכבוד חג פורים. בתחתית התמונה הופיעה הכיתוב הבא: "הם האמינו שזו זוגיות וגם כך יכולה להיראות משפחה". המדריך הנמרץ ניסה לעזור לזוג ההורים ולילדיהם הסקרנים לדמיין את המציאות עליה מספרת התמונה. "תחשבו", הוא אמר להם, "שהיו מנתקים מהמושג אהבה את כל מה שקשור לאחריות על המשך קיום העולם, את כל מה שקשור ליחס נפשי של השלמה בין איש לאישה". ההורים הנהנו בראשם, אך נראה היה שלגמרי לא הצליחו להבין. "דמיינו לעצמכם חברה שסבורה שהמילה 'אהבה היא אך ורק מילה נרדפת למושג יחסי אישות'. חברה בה יצרים הם לא משהו שאמורים להתגבר עליו ולהתמודד אתו, אלא משהו שצריך לתת לו ביטוי וכבוד". 

"אבל המדריך", התפרץ אחד הילדים, "מאין היו ילדים לאותם אנשים מוזרים?". המדריך שיבח את החשיבה הפשוטה והטבעית של הילד ואמר: "אנחנו כמעט ולא יכולים לדמיין את זה, אבל בתקופתם היו כאלה שעבורם 'ילדים' לא היו מציאה כל כך גדולה. אלו מהם שמאוד רצו שגם להם יהיו ילדים קנו אותם בכסף רב מאימהות עניות במזרח". ראיתי איך האם מסתודדת עם בעלה, היה נראה שהם מתלבטים עד כמה הבחירה שלהם במוזיאון הזה הייתה נבונה. 

הצצתי לרגע בפרוספקט שקיבלתי מהמדריך ומבטי נתפס על הסבר קצר: "בעידודם של אנשי רוח שאיבדו את יושרם האינטלקטואלי יצאו המונים לצעוד ברחובות מתוך דרישה לנרמל את התופעה. אם רבים יצעדו בחגיגיות מאולצת, כך הם חשבו, ודאי שהדבר יעיד על הלגיטימיות שבתופעה".

המשכנו הלאה. על קיר אחד הייתה תלויה תמונה של שדות חיטה שרופים, סביבם עמדו מפקדי צבא ומבט של חשיבות וסיפוק על פניהם. "מה זה חגיגות ל"ג בעומר?", שאל בצחוק אחד הילדים. "האמת היא שאם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק", הגיב המדריך. "באותה תקופה הוגי הדעות ובעקבותיהם רבים בהנהגת החברה, חשבו שניתן לחיות בשלום גם מבלי להכריע את האויב". התקרבתי לקרוא את הכיתוב שהיה בסמוך לתמונה וכה היה ההסבר:

"מומחים בעלי תפיסות פוסט מודרניות סברו שאין אמת ושקר, אין טוב ורע, אין מציאות וחלום, ישנם רק נרטיבים וצורות הסתכלות שונות. גם האויב שלך צודק, הם לימדו, גם בטענתו יש צד של אמת". 

המדריך הרחיב קצת יותר: "מתוך רצון להבין גם את האויב ושאיפותיו איבדו קציני הצבא את היכולת להילחם בו עד כדי מצב של הכרעה". לרגע הוא שתק ואז הוסיף: "אם ילדי האויב היו מטיסים עפיפוני תבערה לעבר שדות החיטה שבשטחנו, או אם הם היו עורכים הפגנות והתפרעויות מסוכנות בסמוך לגדר, קציני הצבא חשבו שמבחינה 'מקצועית וערכית' הם לא רשאים לפגוע בהם". הילדים הביטו במדריך וניכר היה שלאט לאט הוא  מאבד את אמונם. "מפקדים מהדור הישן, כאלו שחשבו שאת האויב יש להביס, נאלצו לפנות את מקומם לאלו שקיבלו על עצמם את דת הפוסט מודרנה וערכיה".

עוד המדריך בהסברו ופתאום שמעתי קול קריאת זעקה מאבי המשפחה: "אימאל'ה, מה זה?". הפניתי את מבטי לכיוונו. הוא עמד בסמוך לפסל ברזל גדול בדמות אישה. המדריך פנה אל המשפחה ושאל אם הם יכולים להעלות בדעתם מי הדמות בפסל. האם אמרה: "משהו בה ממש מזכיר לי דמות אישה, אבל זה פשוט לא ייתכן. מבע הפנים שלה חמור סבר, בזווית הפה מסתתר חיוך ציני, ומשהו בעמידה שלה מפגין קשיחות וביטחון עצמי בצורה מאוד מלאכותית. אולי זה שד?".

המדריך חייך ואמר: "אנשים לא מאמינים, אבל כך נראו חלק מנשות אותה תקופה". התקרבתי כדי לקרוא את ההסבר שעל הקיר וכה היה כתוב: "הוגי הדעות ובעקבותיהם מוסדות ההשכלה והמחנכים סברו שההבדלים בין נשים לגברים הינם רק תוצר של הבנייה חברתית. בהתאם לתפיסתם הם החלו לחנך מחדש את ההמון ופעלו לטשטוש כל הבדלי האישיות. באותה תקופה, על ידי מנגנונים של שטיפת מוח, טריקים של פסיכולוגיה שימושית ודמגוגיה, נשים אולצו לשנות את טבעם ואופיים ולחיות כגברים". המדריך ראה שאני מתעניין והוסיף לי מידע שכנראה היה שמור רק לסקרנים אמתיים: "מספרים שאפילו לצבא הן גויסו".

קצת הטרידה אותי העובדה שמלבד המשפחה החביבה ומלבדי המוזיאון כולו עמד שומם. ניגשתי אל השומר בכניסה ושאלתיו לפשר הדבר. הוא הקשיב, חשב ואז ענה לי בחיוך וכממתיק סוד: "לרוב האנשים זה קצת יותר מדי מדע בדיוני". 

ואקץ והנה חלום.