תהליך הפוסט ציונות דתית כבר כאן

המהלך של מפלגת ימינה ובנט, להקים ולהוביל ממשלת שמאל, מזעזע רבים מקרב אנשי הציונות הדתית, וגורם לאכזבה רבה. רבים ממצביעי ימינה מרגישים מרומים ונבגדים, כולל מספר חברי המפלגה עצמה שפרשו ממנה. עוצמות הרגש שהתגלו בציבור, מלמדות שמהלך זה נגע ב'עצב רגיש' בציונות הדתית, וננסה לברר מהו. רבים דיברו על עזות המצח לשקר לבוחרים, על חוסר היושר וכו' אולם אני רוצה לדבר על בעיה נוספת שעומדת כאן מתחת לפני השטח – תהליך "פוסט ציונות דתית", שהולך ופושה בחברה שלנו.

 ה"ציונות דתית" היא ציבור מסוים במדינת ישראל, אבל היא קודם לכן רעיון. ציונות דתית היא חברה שנוצרה סביב ערך מכונן שעליו הכל עומד. הרעיון הציוני דתי בצורה פשטנית וכללית הוא: לחיות חיי תורה ומצוות מלאים, להתמסר לבניין הארץ והמדינה, ולחבר ביניהם. החזון הוא שמדינת ישראל תהיה מדינה יהודית, בעלת עצמה רוחנית וגשמית, מתוך אמונה שמדינת ישראל היא ביטוי של תהליך הגאולה. מדינת ישראל אינה מקלט בטוח, אלא ראשית צמיחת גאולתנו. מדינה שיש לה בשורה רוחנית ומוסרית לעולם. מדינה שעניינה להביע את האידיאלים האלקיים במסגרת לאומית טבעית. זהו תמצית האידיאל הציוני דתי. 

מהו תהליך של "פוסט"? זהו תהליך שבו לאט לאט ובהדרגה, חברה מחליפה את הערכים שלה, בערכים אחרים. זה לא קורה ביום אחד, אלא נמשך תקופה ארוכה. בהתחלה, במקביל לערכי היסוד, מוכנסים ערכים אחרים, ערכים "זרים" לערכי היסוד, ובהדרגה ערכים זרים אלו תופסים יותר ויותר מקום, עד שהם דוחקים את הערכים היסודיים המקוריים. תהליך ה"פוסט" מגיע לשיאו כאשר הערכים הזרים הופכים להיות הערכים המרכזיים של החברה, והערכים המקוריים הופכים להיות ערכים משניים, ובמקרה קיצוני יותר, הם פשוט נמחקים.

תהליך ה"פוסט ציונות-דתית", הוא התהליך שבו הערכים המכוננים של החברה הציונית דתית, מתחלפים לאט לאט ובהדרגה, בערכים אחרים. זה לא אומר שעוזבים לגמרי את הערכים "הישנים והטובים" אבל זה כן אומר שהם כבר לא הערכים שבעזרתם מכריעים את הדילמות של החיים. בתהליך הפוסט ציונות דתית – האידיאל של חיבור התורה למדינה והאידיאל הציוני הולכים ונשחקים, והחזון של מדינה לפי תורה הולך ומתרחק. רעיונות הפוכים, פוסט-מודרניים, הולכים ומקבלים לגיטימציה בשתיקה או על ידי הסכמה מסוימת, ומחליפים את הרעיון "הדתי" ואת הרעיון "הציוני". למשל: רעיון הפרדת הדת מהמדינה כבר לא נשמע רעיון רע כל כך. רעיונות שונים מקבלים הסכמה שבשתיקה או אילו הסמכה חלקית, כגון: הפרטת הרבנות הראשית, הסכמה לנישואין אזרחיים, הכרה ברפורמים, הפרה לרעה של הסטטוס קוו בתחום דת ומדינה, הכרה בתנועת הלהט"ב ופירוק התא המשפחתי, שתיקה מול תהליך החילון בתרבות ובתקשורת, טשטוש הזהות בין יהודים לגויים תחת מסווה של שלילת גזענות, הכרה בצורך להקים מדינה לפלסטינים, ניכור לכל הציבור המסורתי, הדתי והחרדי בעם ישראל, ועוד ועוד. ערכים אלו הולכים ונכנסים לאט לאט, בתהליך ארוך ואיטי, לתוך החברה הציונית דתית. 

צריך לומר בכנות, תופעת ה"פוסט ציונות-דתית" אינה חדשה לגמרי, והיא קיימת בשולי המחנה כבר מספר שנים. אנו רואים ושומעים את הקולות הללו, אבל בוחרים להתעלם מהם, כי זה לא נעים וקשה לעיכול. אנו רואים אנשים מתוך המחנה הדתי לאומי, המתפללים איתנו בבית הכנסת, שולחים את ילדיהם לבני עקיבא, ואפילו חובשים כיפה סרוגה, אבל מבחינה תרבותית וערכית הם אוחזים באותם ערכים ליברלים ופרוגרסיביים, גם באותם המקרים שהם באים על חשבון ערכי הציונות בכלל ועל חשבון ערכי הציונות הדתית הפרט.

אנו מתעלמים למשל מכך שיש גופים מתוך הציונות הדתית (כגון נאמני תורה ועבודה, ארגון קולך, מבוי סתום, בת מלך, מרכז יעקב הרצוג ועוד) הממומנים, בעבר או בהווה, על ידי הקרן החדשה לישראל, שמטרתה להפוך את ישראל ממדינה יהודית וציונית למדינת כל אזרחיה, והיא תומכת בכל ארגון או עמותה שמקדם את הרעיון הזה, מבחינתה. ישנם גם חברי כנסת שבאים מהחברה הציונית דתית, החברים במפלגות בעלות אידיאולוגיה הפוכה מהרעיון הציוני דתי (יש עתיד, ישראל ביתנו), וכן עיתונאים מסוימים מתוך הציונות הדתית שמבכרים את הערכים ההומניים והליברלים על פני הערכים של הציונות הדתית. לצערי הרב, ישנם גם מספר מועט של רבנים, שככל שעובר הזמן נדמה שגם הם הולכים ומאמצים יותר ויותר את הערכים הליברלים והדמוקרטים מאשר את הערכים הציונים דתיים. (חלקם עדיין תומכים במהלך של ימינה, ברפורמת הכשרות של מתן כהנא, ולא מרגישים שערכי הממשלה הזו, עומדים בסתירה מהותית עם ערכיהם).

חלק מהאנשים הללו, עד היום, ניסו להגדיר מחדש את עולם הערכים של הציונות הדתית, ולהתאימו לעולם הערכים המודרני. אולם כל אלו היו ונשארו בשולי המחנה, ללא השפעה גדולה מידי.

ניסינו להתעלם, ניסינו להכיל, חשבנו שהעיקר למצא את המכנה המשותף הקטן שנשאר. חשבנו שאולי הנזק לא כ"כ גדול כי אלו השוליים של המחנה, ואולי הבעיה תסתדר עם הזמן. התעלמנו כי קשה לנו לראות את החברים האהובים שלנו, פורשים מדרך הישר לדרכים עקלקלות.

הצטרפותה של מפלגת ימינה לממשלת שמאל, היא "רעידת אדמה" של הציונות הדתית. מפלגת ימינה פוצצה לנו בפרצוף את מה שניסינו להדחיק כבר מספר שנים. בציבור הדתי לאומי, יש קבוצה שנטשה את הדרך, והמירה אותה בדרך שאינה דתית ואינה ציונית.

זהו משבר בסדר גודל אחר. כבר לא מדובר בקבוצה שולית, ואלו לא אנשים שהיו מאז ומעולם כאלו. מדובר בקבוצת אנשים מהמיינסטרים הדתי לאומי שעד לא מזמן עוד החזיקו בעמדות ובערכי הציונות הדתית ברמה כזו או אחרת, כערכים המרכזיים של חייהם. ואז בבת אחת, הכל קרס.  

הקמת ממשלה עם מפלגות אנטי דתיות ואנטי ציוניות, ונטישת המפלגות הציוניות והדתיות/חרדיות, זו קריסה אידיאולוגית. ממשלה הפוגעת בכל היקר לציונות הדתית, מובלת על ידי אנשים שבאו מהמחנה הזה. ממשלה שגם פוגעת בצביון היהודי של המדינה (שבת, רפורמים, גיור, כשרות, נישואים, רבנות ראשית, תחבורה ציבורית בשבת, קידום הלהט"ב ועוד) וגם פוגעת בחזון הציוני של המדינה (קרקעות בנגב לערבים, מתן תקציב עצום לחברה הערבית, הכנסת אויבים לתוך הממשלה עצמה, ועוד).

ישנו פתגם האומר 'אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה'. מי הם החברים החדשים לדרך של מפלגת ימינה? לטובת מי חברי ימינה, נטשו את החברים מהליכוד, מהציונות הדתית והחברה החרדית?  מספיק לקרא את רשימת החברים החדשים של נפתלי בנט, איילת שקד, עידית סילמן, ניר אורבך ומתן כהנא, ולראות שאלו אנשים המתנגדים לדרך של הציונות הדתית, ופועלים הפוך ממנה: יאיר לפיד, ליברמן, מירב מיכאלי, תמר זנדברג, ניצן הורביץ, יאיר גולן, וחברי רע"מ מהתנועה האסלאמית. ושכחתי, גם רביי רפורמי.

כאשר בנין או גשר נופלים פתאום, כולם מבינים שזה הזמן לבדוק את היסודות. כאשר מפלגה שקשורה לציונות הדתית פתאום נופלת ל"פוסט ציונות דתית", זה סימן שמשהו ביסודות שלנו, של החברה הציונית דתית כולה, לא מספיק חזק. 

מפלגת ימינה הורידה את שני הדגלים, ה"דגל הדתי" וה"דגל הציוני" לחצי התורן ואף למטה מזה. תהליך הפוסט ציונות דתית, התקדם צעד אחד קדימה. מפלגת ימינה, לא יצרה משבר בציונות הדתית, היא רק חשפה אותו. כעת נחשפה בעיה רוחנית ותרבותית בתוך החברה הציונית דתית, שלא היתה ניכרת כל כך לפני כן. 

הרב קוק חזר הרבה פעמים על העקרון, שמהלכים מעשיים של אנשים, או תנועות פוליטיות, הם בסופו של דבר ביטוי של עולם הרוח והדעת. סוף מעשה במחשבה תחילה. קלקול מעשי מתחיל בקלקול מחשבתי. הציונות הדתית חייבת לבחור כעת בהתמודדות בנוסח "הדרך הארוכה שהיא הקצרה". לא רק לפעול במישור המעשי פוליטי על מנת לפתור בעיות מקומיות, שזה חשוב כמובן, אלא לרדת אל מה שמתחת לפני השטח. להעמיק ולברר את היסודות הרוחניים של הציונות הדתית. 

רבנים, הורים, מורים בבתי ספר, מדריכים בתנועת הנוער, וכל אחד ואחד מהציבור הדתי לאומי, ללא יוצא מן הכלל, נדרשים כעת לבירור פנימי. לחזור על הראשונות, או ללמוד אותן מחדש. יש ב"ה הרבה ספרים בנושא, והרבה שיעורים ברשת, רק כמו שהרמח"ל במסילת ישרים כותב, לפעמים הדברים הפשוטים והבסיסים נשכחים מחוסר לימוד, כי נדמה לכולם שהם ברורים וידועים לכל. 

'להרגיש' שאני ציוני דתי, להתלבש בהתאם, להשתייך לקהילה ציונית דתית ולשלוח את הילדים למסגרות של הציונות הדתית – זה כבר לא מספיק. צריך לעלות קומה, לקומת הדעת. ללמוד היטב מהי ציונות דתית, מהם ערכיה, שאיפותיה, ומהו החזון שלה ביחס למדינה. צריך לזכור שכאשר הרוח מדלדלת ונחלשת, נחלשים איתה שאר כוחות החיים. האידיאל הציוני דתי, אינו צורך של הציבור הדתי בלבד, אלא של כל עם ישראל.

נפל דבר בישראל, ונפל דבר בציבור שלנו. קריסתה האידיאולוגית של מפלגת ימינה – היא לא הבעיה, היא הסימפטום. אם לא נתעשת, חלקים נוספים מקרב אנשי הציונות הדתית, יאמצו לחיקם את הערכים הפוסט-מודרניים, על חשבון הערכים הדתיים והציוניים. תהליך ה"פוסט-ציונות" שפוגע קשות בציבור החילוני, החל לחדור לתוכנו, וכדאי מאד לבלום אותו כמה שיותר מהר. ככל שיעבור הזמן, זה יהיה יותר קשה, ויגבה מאיתנו מחירים גדולים וכואבים. אין כאן פתרון לטווח קצר, אבל יש כאן פתרון לטווח הארוך. בסופו של דבר אין לי ספק שנגדל ונצמח מהבירורים הללו, ונעמיד ציונות דתית טובה וחזקה יותר בעתיד.