להורדת הדגל לחצי התורן…
ביום הזיכרון כולנו מרכינים ראש, מרגישים את הצער על מות הקדושים במלחמתם על ה', העם והארץ.
להעלאת הדגל לראש התורן…
משם במעבר חד מאוד, ויש אומרים חד מדי, אנו חוגגים את עצמאות המדינה, את חזרת השכינה לציון.
פעמים רבות, מי שנמנה על משפחות השכול מתקשה להכיל את המעבר החד הזה, מאבל ליום טוב. כאב השכול באמת הוא פצע פתוח, פצע מדמם, שגם אם נראה שהוא מתאחה, הרי שהוא נפתח מחדש באירועים שונים ומלווה את המשפחה לאורך כל חייה.
איך בבת אחת ניתן לקפוץ מכאב הלב, מהדמעות והזיכרונות אל השמחה המתפרצת, אל החגיגות והריקודים?
התשובה נעוצה בהבנה אחרת של יום הזיכרון – נכון הוא שמשפחות השכול חשות ביום הזה את צערן ביתר שאת, אך עיקר עניינו של היום הזה הוא אחר. אין זה יארצייט לאומי שבו כולנו אבלים על מות בנינו. לצורך כך, יש לכל אחד את יום האבל שלו, את יום פטירת יקיריו וחבריו. יום הזיכרון מבטא דבר אחר לגמרי, שבו החיבור ליום העצמאות הוא מתבקש והכרחי.
אז מה באמת אנו מציינים ביום הזה?
- "במותם ציוו לנו את החיים" – ההבנה שללא מסירות הנפש שלהם, ללא הקרבן הזה, אנו לא היינו פה. אויבינו רוצים להשמיד את כולנו. חללי צה"ל ופעולות האיבה הם השליחים שלפני המחנה, הם שמסרו את הנפש כדי שכל אחד ואחד מאיתנו יוכל לחיות את חייו.
מכאן אנו עולים מדרגה להבנה גבוהה יותר:
- במותם ציוו לנו את המדינה – מות הקדושים אינו רק כדי לאפשר לפרטים, ליחידים לחיות, אלא זה מה שאפשר ומאפשר את הקמת המדינה, הישות הלאומית שלנו. במאמץ לעלות אל ההר, יש לצערנו אנשים שנמצאים במעלה הדרך, שרק מאמציהם ומסירותם זיכו אותנו לשוב מגלות בת 2000 שנה ולהיות עם בארצנו, לשוב אל ארץ קודשנו.
על גבי שתי המדרגות האלה, אנו עולים בסולם להבנה נוספת:
- עם ישראל חי – הנופלים במערכות ישראל כלל לא מתו אלא הם נכללים בתוך עם ישראל. "יעקב אבינו לא מת – מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". כלומר: גם אם האדם הפרטי איננו איתנו, הרי שהוא העביר את הלפיד הלאה. במקום להיות אדם פרטי – הוא הפך להיות אדם כללי, חלק מהפלא ההיסטורי הנצחי הזה, חלק מעם ישראל. אדם שמסר נפשו על קידוש השם, על הופעת עם ישראל בעולם הוא אדם כללי, אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתו מפני שהוא שייך כולו לעם ישראל. הצד הפרטי של ראובן, שמעון, לוי, נבלע בהופעה הכללית, והוא הפך להיות חלק של הכלל.
אם כך, אם זהו יום הזיכרון, מובן מדוע יום הזיכרון ויום העצמאות צמודים זה לזה, כי הם יום אחד ממש. מסירות הנפש הזו היא המאפשרת לנו לחיות פה (כמו שראינו בהסבר הראשון), היא שהביאה להקמת מדינת ישראל (ההסבר השני), ובסופו של דבר מתברר שמבעד לענני הצער והחושך, אותם הרוגי מלכות חיים וקיימים כחלק מנצח ישראל (כהסבר השלישי), ונשמתם צרורה בצרור החיים.