לרוץ עם האמת

שנה לא פשוטה עברה עלינו, שנה שבה החזיקו אנשי פירוק המדינה היהודית בכל הגה אפשרי במדינה.

בחסדי ד' זכינו לאחרונה לבשורה על קץ הממשלה הרעה הזאת. כמה סמלי שממשלה זו שהייתה מבוססת כולה על שנאה: שנאה לחרדים, ל"ביביסטים", לרבנות הראשית, לכל סממן יהודי, ללאומיות ולבנימין נתניהו, מסיימת את דרכה בשבוע בו אנו קוראים בפרשת השבוע על קורח, עליו נאמר במשנה באבות פרק ה' משנה י"ז: "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים ושאינה לשם שמיים אין סופה להתקיים… ושאינה לשם שמיים זו מחלוקת קורח וכל עדתו". 

ואכן, כל סיפור "ממשלת האחדות" הזו מסתכם בניסיונות הפירוד שבה: פירוד בין עם ישראל לתורתו, בין עם ישראל ללאומיותו, בין עם ישראל לארצו, כאשר השורש של כולם הוא פירוד בין עם ישראל לאלוקיו.

שנה שלמה היינו עסוקים ב"סור מרע", בהפלת הממשלה, בניסיונות למנוע את נזקיה בתחומים השונים, וזכינו שהנפילה באה לנו בהיסח הדעת, מתוך הממשלה עצמה אשר כעשן כלתה, מעצמה.

אבל כעת אנו מגיעים לשאלה שהייתה בוערת בנו גם טרם נפילת הממשלה: מה עושים עכשיו? הרי ברור לכל בר דעת שכל הבעיות הקיימות לא נפתרו עם נפילת הממשלה ולא ייפתרו מעצמן כעת. איננו יכולים להסיט שאלה זו לשוליים יותר. כעת הגיע הרגע של "ועשה טוב".

 המחשבה המיידית והאינסטינקטיבית היא כיצד להגיע לאצבע ה-61, והיא מתחלקת לכמה שאלות מעשיות, כמו "איך מוציאים אנשים להצביע" או "איך מצליחים להעביר קולות מהגוש השני". במילים אחרות: אנחנו מתחילים לחשוב כמו התקשורת ורבים מהפוליטיקאים, כאילו השאלה היחידה היא תוצאת הבחירות ולא כיצד משיגים את התוצאה הרצויה.

מחשבה כזו יכולה לגרום לנו למשל לנסות לקפל כמה מהערכים שלנו, שכן "אנחנו עלולים להפסיד קולות".

יש היגיון במחשבה הזאת, אך אני סבור שלא רק שהיא תביא אותנו לכישלון ברמה המעשית, אלא היא לוקחת אותנו אחורה מבחינה רוחנית וערכית, שכן האמירות הללו טומנות בחובן הנחת יסוד: שעם ישראל אינו באמת מחובר לערכי הנצח שלו: לתורה, לארץ ישראל, למשפחה וללאומיות, אלא אנחנו מנסים להלביש עליו ערכים זרים וכביכול לתמרן אותו לרצונותינו.

אין שקר גדול מזה!

השנה האחרונה הוכיחה שעם ישראל בהמוניו מרגיש שהוא שייך בכל ישותו לזהותו היהודית, לגאווה הלאומית שלו ושהוא אוהב את התורה ואת נושאיה, וצעדת יום ירושלים תוכיח, שחשפה בשיא יופייה ותפארתה את תחושת השייכות העמוקה של רבים מגווני עם ישראל לעיר קדשנו.

האמת הברורה צריכה להתחדד: התורה, הלאומיות וארץ ישראל אינן לבוש חיצוני לעם ישראל, אלא עם ישראל קשור בהן בקשר בל יינתק. עם ישראל בלי תורה ומצוות אינו חי, ותפקידנו הוא שעמנו יחוש בגופו ממש שהתורה והמצוות הן כמו חמצן עבורו.

אנו מלאי אמון בעם ישראל, מלאי אמון שהתורה מתאימה לנו, שהמצוות מתאימות לנו.

אך ישאל השואל: רבים מעמנו אינם שייכים עדיין בנגלה לתכנים הללו, ואדרבה הם מפחדים מכך ועל כן יציירו אותנו כ"קיצונים" שיש להילחם בהם. האם לא עדיף לנסות קצת להקהות את עוצמת התוכן ולרכך את המסרים?

התשובה לכך לעניות דעתי היא:

1) מי שרוצה לצייר אותנו כקיצוני עושה זאת גם עכשיו, אלא שאם לא נענה עם תוכן מלא אמת וחזון נישאר עם התיוג ללא כל מענה אמיתי.

2) נניח שמבחינה פרקטית בזכות "עידון" ערכינו נזכה לניצחון פוליטי שיניב 61 מנדטים ומעלה, האם באמת יהיה את העוז לשנות את הדרוש שינוי ולתקן את הטעון תיקון?            אנו רואים כיום שחברי ליכוד רבים מדברים על שינוי עמוק במערכת המשפט, משהו שלא ראינו בעוצמתו בעבר, וכל זה כי הם חשים שזה מה שציבור התומכים שלהם רוצה. אם העם לא יתמוך בערכינו, אז גם הנציגים בכנסת לא יפעלו לשם כך, שכן המלחמה מול הכוחות השונים בפרקליטות והתקשורת עזה מאוד ודורשת אומץ ואידיאלים ברורים.

3) שינוי אינו קורה ברגע אחד אלא בתהליכים רוחניים. עצם המחשבה שניצחון בקלפי יפתור לנו את כל הבעיות חושף שאיננו מבינים מה אמור להיבנות כאן. אנחנו צריכים להבין שאם אנחנו לא נאמר את האמת, אין מי שיאמר אותה במקומנו, ואם אין מי שיאמר אזי לא יהיה אף אחד שישמע.

איני מבין בקמפיינים תקשורתיים ואני בטוח שגם את האמת צריך לדעת כיצד להציג, אך בדבר אחד אני בטוח: שעכשיו הגיע הזמן לרוץ עם האמת.