להיות עם חופשי בארצנו

הטלפון שרטט בכיסי לא הכין אותי להפתעה העומדת להתרחש. בעיצומן של מקלחות לילדים, פיג'מות, וקצת גערות שגרתיות ("תסיימו כבר לאכול ארוחת ערב"), התקבלה שיחת טלפון ממספר לא מזוהה: "זוהי הודעה מוקלטת. אם אתה צבי גרוס…". לאחר רגע של הלם, הבנו שהופעל גיוס חירום, מבצע צוק איתן יצא לדרך וכך גם אנחנו.

עם כל הקושי, המתח והלחץ, ההרגשה הייתה נפלאה ומרוממת. הקושי האישי נדחק הצידה וגאווה לאומית תפסה את מקומו: ממשלת ישראל שולחת את חייליה להגן על אזרחיה. למחרת לפנות בוקר כבר היינו בקצה השני של הארץ במעין עיר בלא הפסקה, ארבע בבוקר והפעילות בשיאה. חיילים באים והולכים, מקבלים ציוד ומתכוננים פיזית ונפשית לתקופה הקרובה. כעת איננו פועלים ע"פ רצונותינו האישיים אלא אנו נציגי העורף, המשפחות והאומה כולה.

כולם הגיעו, איש לא נעדר. אחד מהחבר'ה הגיע באיחור של יומיים ומיהר להסביר: הטלפון תפס אותי באמצע איזה נהר באירופה ולקח לי זמן לחזור ארצה. בקיצור: כל אחד וקשייו האישיים, המשפחתיים, בעבודה ובאזרחות, עזב הכול והתייצב למען האומה, למען הכלל.

אין צורך להוסיף ולתאר את תחושת הציבור הרחב, את התמיכה הכלכלית והמורלית הנלהבת בחיילי צה"ל באשר הם, את ההגעה ללוויות החיילים שנהרגו לצערנו, את אירוח משפחות עוטף עזה, את התמיכה במשפחות המילואימניקים ועוד. את התחושות הללו כולם זוכרים ומכירים מבשרם.

תחושה טבעית ובריאה זו הורגשה ויצאה אל הפועל מתוך תחושת הקושי והמצוקה שהביאו עלינו אויבינו. הלאומיות של עם ישראל קמה וגם ניצבה, "עם כלביא יקום וכארי יתנשא".

אלא שיש ששכחו את אותה התחושה, יש המנסים להפוך את המלחמה הזו למעין מאבק פרטי בין פלוני לאלמוני. מחבל החמאס או דעא"ש ירה בנו, צריך לפגוע בו אישית. נתעלם מהסביבה העוינת אותנו, נתעלם ממי ששלח אותו, נתן לו מחסה, עודד אותו ושלח אותו. המפגע הבודד (או כמה אלפי בודדים כאלה) הוא הטעון התייחסות, וכלל האוכלוסייה שסביבו אינה צד במלחמה. תפיסה זו היא גם כלפי חיילי צה"ל או שאר כוחות הביטחון: יש לחקור כל אחד לגופו, כאילו הוא ירה והסתכן מתוך החלטותיו האישיות ורצונו הפרטי. נמחק את כל מה שהיה מסביב, את האווירה, את האויבים, את השטח הבנוי העוין ונעמיד את החייל היורה מול השאלה התיאורטית: למה ירית בלי לוודא שיש סכנה, אם היית מחכה שיירו עליך כבר היית יודע אם הינך בסכנה והיית מבודד את המפגע מהאוכלוסייה.

כך הוא היחס למלחמת ההתשה שעורכים אויבינו נגדנו כבר קרוב לשבעים שנה. עצימות נמוכה, אש קטנה, יכולת הכלה, טרור בודדים. כל המושגים האלה מנתקים את המקרה מסביבתו, מהקונספט שסביבו, שוכחים את המאבק הכללי ומתמקדים בפרט. כך נמשך הקרב לאורך שנים בלי הבנה שזו מלחמה. אין פה 'ילדי אבנים' מול צבא, אין פה אזרחים חפים מפשע מול צבא כיבוש. יש כאן ישות מול ישות, שנאת עם שבידוע שעשו שונא את יעקב.

גם אויבינו כבר למדו את השיטה: במקום להוציא נשק – הם מוציאים מצלמה. כך הם מנסים לפגוע בנו, ע"י התמקדות במיקרו ומחיקת המאקרו.

אותה הסתכלות נוגעת גם לשאלת עונש מוות למחבלים והריסת בתי מחבלים. הדיון המלומד עוסק במחבל א' ומחבל ב'. האם זה ירתיע אותו? האם זה מוסרי כלפי משפחתו?
אין ספק, יש חפים מפשע ואם אין סיבה לפגוע בהם – אסור לעשות זאת. אך יש לזכור בראש ובראשונה: חיילינו נלחמים בחיילי האויב, אין מדובר פה בפושעים מקומיים שעוברים על החוק אלא באויבי העם המתנגדים לזכויותינו על ארצנו.

נראה שזו הטעות הגדולה של הממשלה הנוכחית. הצירוף של מפלגת רע"ם לקואליציה לווה באמירות מהסוג הזה, כגון: "מפלגת רע"ם עוסקת בסוגיות אזרחיות בלבד ואין לה תביעות לאומיות". גם הכשרת הבנייה הבלתי חוקית בנגב נצבעה בצבעים של זכויות הפרט, כאילו אין לזה קשר לשאיפות ההשתלטות של אויבינו וניסיונם ליצור רצף טריטוריאלי שיחבר בין עזה להר חברון. מנהיגים רבים אטמו את אוזניהם מלהקשיב לראש מפלגת רע"ם שאומר בפירוש שאין הבדל בין השאיפות הלאומיות שלהם לבין הדאגה לצרכים האזרחיים. הוא רואה בכך עניין אחד.
כחלק מתפיסה זו עשו השוואה בין ההתיישבות הצעירה לבין היישובים הבדואים, שהרי אם הנושא הוא הילדים המסכנים שאין להם בבית חשמל או מים – יש לדאוג לכל המיעוטים בשווה, מתנחלים ובדואים כאחת. כאן יש לשבח את החלוצים, אנשי ההתיישבות הצעירה, שהכריזו שאם זכויותיהם יבואו במקביל לזכויות הבדואים, הם מוותרים עליהן. הם ציונים פטריוטיים שבאו ליישב את הארץ, והם לא מוכנים שעל גבם תוכשר התיישבות הבדואים ותיפגע אחיזתנו הלאומית.

ולמי שלא זוכר זאת, נשלחות לנו תזכורות ע"י אויבינו. במהלך מבצע 'שומר החומות' פתאום התברר שרבים מערביי ישראל מזדהים עם אויבינו ופוגעים בשכניהם היהודים רק בגלל היותם יהודים. גם בנגב נרשמו מקרים רבים של בדואים שזרקו אבנים וחסמו כבישים, ופגעו ביהודים רק בגלל היותם יהודים. אויבינו אינם מתבלבלים, הם מעוררים אותנו שוב ושוב לשים לב שיש פה מאבק לאומי.

נראה שזו צריכה להיות נקודת פתיחה המוסכמת על כולם: מי שמצהיר שאין מקום למדינה לעם היהודי, מי שמתנגד לשיבתנו לארצנו – הוא לא חלק מהמשחק הפוליטי, הוא לא חלק מהדמוקרטיה. הוא שייך לאויבינו וכך יש להתייחס אליו.

אחרי אלפיים שנות גלות, חזרנו לארץ ושוב הקמנו בה שלטון יהודי. צריך להתרגל לחידוש הזה שחיכינו לו כ"כ הרבה שנים ולחיות אותו מתוך גאווה לאומית.