לאחיי אהוביי המאמינים והנאמנים, מגורשי גוש קטיף!

שמונה עשרה שנה חלפו מאותם ימים רעים ונמהרים בהם חורבנכם הצטרף לימי החורבן הלאומי הכללי. כל שנה כשאני חוזר לעת הזו, נפתח בנפשי הפצע מחדש למרות שלא זכיתי לגור באותם ימים בגוש קטיף, אך תקופת המאבק ואחריה החורבן שינו את חיי. עד אותם ימים השתדלתי ללמוד וללמד תורה, אך לנושאים הציבוריים לא נכנסתי. תוך כדי המאבק על הגוש נפל לחברי ולי "האסימון", כמו שאמרו פעם. פתאום התבהרה התמונה והבנו שהמאבק אינו על גוש קטיף בלבד, על פינת אלוקים המופלאה המלאה בכל טוב גשמי ורוחני, על אותה "ציונות ללא תולעים" בלבד, אלא על דמותה של המדינה.

בהפגנות, צעדות ומחאות בהם השתתפתי קודם החרבת הגוש, אמרתי לאחרים שגוש קטיף הוא כמין 'מיני ישראל': כך בעז"ה תיראה המדינה העתידית שלנו, של "ממלכת כהנים וגוי קדוש". מדינה תוססת ומצליחה חברתית, קהילתית וכלכלית, כשבמרכזה מוסדות תורה וחינוך המונהגים על ידי רבנים ואנשי קודש. מדינה מלאה באהבה, אמונה, טוב ויראת ה'.

השמאל הרדיקלי הבין כבר אז ששלום לא יצא מהחרבת גוש קטיף, אך הוא פחד מהדגם, מההצלחה המסחררת ומהסיעתא דשמיא המונעת מתוך ברכה אלוקית ותורה. הדברים נכתבו ונאמרו לנו מפורשות. גם לנו הם היו חידוש. בהחרבת הגוש ניסה השמאל לשבור את הרוח הדתית-ציונית, להראות לנו ש"זה לא עובד". לשלוח את החיילים בני הציונות הדתית לגרש את קהילותיהם ומשפחותיהם בעצמם. בקיצור- לשבור אותנו מבפנים. הם סברו שהאידיאולוגיה שלהם צריכה לנהל את המדינה, 'חברת מופת' מערבית-מודרנית, המנוהלת על פי ערכים אוניברסליים בהדרכת בית המשפט העליון. ראש הממשלה דאז שרון החליט להחריב את הגוש וקיבל סיוע מבג"ץ, מהתקשורת ומכל ארגוני השמאל.

קריסת הגוש הייתה הקריסה הראשונה של הרוח הציונית-חילונית, השוברת בעצמה את אשר בנתה, הנחלשת ונסוגה מפני אויביה הפיזיים, אך למעלה מזה – הנסוגה מרוח מייסדיה שנשאבה מהתנ"ך, ממסורת ישראל ומהיהדות. אתם ומשפחותיכם סבלתם, סבלתם מאוד, בגבורה ואצילות פלאית שאין לה אח ורע בתקופת הציונות העכשווית. לא נקטתם באלימות, לא הרמתם יד על החיילים וגם לא על המדינה. בכיתם, הצטערתם, וכבשתם את רוחכם. לא רק שהרוח הציונית-דתית לא נחלשה לבסוף, אלא עוד התפשטה ביתר שאת ויתר עז בגרעינים התורניים ובכל הארץ.

קשה היה לעמוד על סודו העליון של ריבונו של עולם בהחרבת הגוש, ולעולם לא נדע. אך ייתכן שדווקא בימים אלו נחשף טפח קטן מהכוונה האלוקית. מעליית ממשלת הימין האחרונה הולך ומתגלה בשיא מערומיו הקשר בין מערכת המשפט, השמאל, התקשורת, ומוקדי כוח נוספים במדינה. מתגלה שהם מונעים מרוח אחרת, רוח מערבית פרוגרסיבית החוששת מהרוח היהודית-הלאומית. הם אולי מוכנים 'בטובם' ליהדות פרטית, אך לא ליהדות לאומית שהיא נשמתה של האומה והמדינה. כל ה'גוש האמוני', למרות שהוא כיום הרוב, הוא לצנינים בעיניהם. השלט 'חופשי בארצנו' הינו כל התורה על שלט אחד: חופשי מכל מסגרת של אומה, יהדות ואפילו משפחה. רק אינדיבידואל פרטי העושה ככל העולה על רוחו ברגע זה. לא מחויבות לאמת גדולה, ודאי לא אלוקית וקדושה. לצערנו גילינו בחודשים האחרונים שלמען מטרה זו הם מוכנים גם לפגוע בדמוקרטיה, במדינה ובביטחונה, בחולים, לנהוג באלימות ובאגרסיביות נוראה. לצערנו אנו חווים התפרקות ערכית נוספת של אותו ניסיון להקים 'תרבות עברית חדשה בארץ ישראל'.

גם כיום אנו זקוקים להרבה אהבה לכל אחינו ואחיותינו הטועים, להרבות תפילה ואורך רוח. אך איתם יחד – אומץ ונחישות לעמוד על האמת, 'ברגישות ובנחישות'. רצוא ושוב חוזרת כל הזמן השאלה: מדוע הפגנות השמאל כיום מקבלות יחס אחר מהפגנות הימין בזמן הגירוש? מדוע אז הסבירו לחיילים בצבא שעליהם להחריב את הגוש למען 'הדמוקרטיה', משום שממשלה נבחרת החליטה, ואילו היום החלטותיה של ממשלה נבחרת לשינוי מערכת המשפט הינה 'דיקטטורה'?!

מי יודע, אולי הייתה זו אחת מהכוונות האלוקיות בגירושכם, ללמד אותנו את האמת 'הפוך על הפוך'. "ההפכים מלמדים זה על זה" קובע המהר"ל מפראג. היחס השונה אז והיום מלמד שכל הדיבורים על ערכים יפים היו בלוף. בזכותכם האמת נחשפת. האמת של תורה ואמונה לעומת ערכי שקר ובלוף שנאחזו בהם אז. מתוך מה שעבר על בשרכם, לומדים היום כולנו.

אך אם תשאלו – לאיפה אנו הולכים מכאן?

לצערי המאבק רק בתחילתו. אנו נמצאים בניסיון הפיכה של אישים הנמצאים במוקדי כוח במדינה, המנסים לבטל את תוצאות הבחירות האחרונות. המלל והערכים היפים שמדברים עליהם הינם הסוואה ותו לא. אמנם ישנה אלימות מסוכנת המתגברת, אך מלחמת אחים לא תהיה משום שלמלחמה צריך שני צדדים, ואנו לעולם לא נילחם באחים שלנו. זה לא יהיה פשוט, משום שנצטרך לעמוד באומץ על האמת שלנו, שהיא בעצם האמת של כולם ושל נצח ישראל, אך ישנה כאן גם הזדמנות גדולה, שאולי בשבילה ריבונו של עולם מגלגל עלינו את כל האירועים הללו ובה יש לכם תפקיד גדול וחשוב, דווקא לכם. דווקא בשעת התפוררות ה'דבק' החילוני שהדביק ביננו, שיש הקוראים לו היום 'החוזה ביננו למדינה', דווקא בעת התפוררות המבט הפרטי על העם והמדינה, המבט שאומר שבעצם הננו אסופת אנשים שחתמו על חוזה התועלתי לכולנו, דווקא עתה אפשר לחשוף את ה'דבק' הפנימי שלנו שהוא הסוד שלנו, שהוא נצח ישראל. הסוד הינו הנשמה הקולקטיבית הנצחית שלנו, הזורמת בעורקינו כל הדורות ועוברת מדור לדור. זו אחווה טבעית-גורלית שאיננה ניתנה לשינוי במעשי אנוש ו'תחבולות'. שורשי נצח ישראל יונקים מהתנ"ך, ממסורת ישראל, יציאת מצרים והר סיני. כעת ניתן להביט בבהירות במימד האלוקי הפנימי שחורז את כל הדורות. דווקא כעת, כשכל ההסברות החיצוניות התקלפו, ודווקא אתם יכולים וראויים להסביר זאת משום שאתם דבקתם בנצח האמיתי הזה, גם כשכל עולמכם נחרב. גם כשבזו לחזונכם-חזוננו, ושמטו את הקרקע מתחתיכם. גם כשהחריבו את ביתכם הפרטי, את החממות והשדות שלכם, את בתי הכנסת ומוסדות החינוך. גם כשראיתם את ילדיכם השבורים מתפזרים לכל עבר, גם אז אתם נשארתם 'נאמנים'. לא רק למגילת העצמאות, אלא לתנ"ך, לנצח ישראל ולאהבת ישראל.

אתם הינכם בני עלייה, אני מביט בכם בהערצה. רק אתם יכולים להביט בגובה העיניים לאנשי השמאל שלשיטתם חרב עליהם עולמם, ולומר להם – על אף הכול המשיכו להישאר נאמנים, אך נאמנותכם הרבה יותר עמוקה ממה שחשבתם עד היום. בעצם כולנו יחד, ימין ושמאל, מגרשים ומגורשים – נאמנים ושייכים לאותו דבר, לאותו גורל עליון.

אנו בימים של סיכון, אבל גם של סיכוי. "הכלי המודרני" החדש קצת נסדק, אך הישן, העמוק, העתיק, המעיין הפנימי עשוי להתגלות. גם אותנו המשבר יבנה, איתנו ייבנו ויתפכחו אחרים, עד שייבנה כל עמנו האהוב.

בעז"ה נצא מחוזקים ונחושים, אך גם יותר מאמינים ועמוקים. יישר כוחכם על מה שעשיתם עד היום, אך שליחותכם לא תמה.