פורסם השבוע שמספר רבנים ואנשי ציבור מנהלים מגעים על מנת לקיים אירוע אלטרנטיבי לרגל חגיגת יום ירושלים כתחליף לחגיגת יום ירושלים המסורתית המתקיימת בישיבת מרכז הרב.
סיבתם של רבנים אלו היא שרה"מ נפתלי בנט לא הוזמן לחגיגות בישיבת מרכז הרב, דבר שעל פי דבריהם גורם לתסיסה בציבור הדתי לאומי.
בנוסף לארגון האירוע האלטרנטיבי הוציאו אותם רבנים מכתב המגנה את החלטת ישיבת מרכז הרב משום ש'דרך החרמות והנידויים אינה דרכנו'.
ואני שואל: האם אותם רבנים זעקו גם כאשר ישיבת מרכז הרב לא הזמינה את ראשי הממשלה לשעבר אריאל שרון ואהוד אולמרט לאחר עקירת גוש קטיף?
על השאלה הזו בטח יענו שזה לא אותו דבר ושעקירת גוש קטיף הייתה פגיעה קשה בשלמות ארץ ישראל ובעיקר פגיעה קשה באמון של הציבור הדתי לאומי בראש הממשלה ובהנהגת המדינה, ועל כן הזמנתם לאירוע של אחת מישיבות הדגל של הציבור הדתי לאומי הייתה מתפרשת בציבור כתקיעת אצבע בעין.
שאלה נוספת שעולה היא האם אותם רבנים זעקו ש'דרך החרמות והנידויים אינה דרכנו' גם כאשר רה"מ נפתלי בנט וחברי ממשלתו מחרימים ומנדים ציבורים שלמים (ביביסטים, סמוטריצ'ים, חרדים)?
על שאלה זו הם עונים בעצמם, כאשר חלקם הסבירו מספר פעמים למה מה שעשו רה"מ בנט ומפלגת ימינה לא רק שלא פגע בציבור אלא שזה בדיוק מה שהיה צריך לעשות, למה השינויים שעושה סגן שר הדתות כהנא הוא הצלת היהדות ולא חיסול הרבנות הראשית.
הם הסבירו ויסבירו שאין כאן החרמה וששני הצדדים של העם שותפים בממשלה, גם הימין וגם השמאל, זאת מתוך התעלמות מוחלטת מכך שיש צד שאותו העלימו ומחקו והוא הצד של אלה שמסורת ישראל חשובה להם, הצד שמבחינתו מדינת ישראל היא מדינה יהודית ולא מדינה ככל המדינות.
מתוך שתי השאלות האלו והתשובות עליהן עולה שכנראה ישנו הבדל בין המבט של אותם רבנים ואנשי ציבור על חגיגות יום ירושלים כחגיגה ממלכתית סביב רה"מ, חגיגה אזרחית של עם שניצח במלחמה קיומית ושמח בניצחונו, כמו שחגגו ביום העצמאות על עצם הקמת המדינה בלא להתייחס לשאלה לאיזה כיוון המדינה הולכת, לבין המבט של רבני ישיבת מרכז הרב על חגיגות יום ירושלים כחגיגה על מהותה של העיר ירושלים, כמעלה נוספת מעבר להקמת המדינה, מבט הרואה את יום ירושלים כמצפן של יום העצמאות.
אמנם בישיבת מרכז הרב מזמינים ברוב השנים את רה"מ ואנשים נוספים המשמשים בתפקידים ציבוריים, אולם לא זה העיקר של החגיגה ביום ירושלים.
יום ירושלים הוא יום המבטא את עליית המדרגה של עם ישראל, את שינוי המבט על מדינת ישראל.
עד מלחמת ששת הימים כל מי שחי במדינת ישראל חשש לחייו וראה במדינת ישראל 'מקלט בטוח' שנתון לסכנת השמדה על ידי מדינות ערב הסובבות אותנו, אולם במלחמת ששת הימים המבט השתנה, מדינת ישראל בניצחון ניסי לחלוטין הביסה את כל צבאות ערב והסירה את האיום הקיומי שהייתה נתונה בו.
שחרור ירושלים ביטא את הפיכת מדינת ישראל מ'מועמדת להשמדה' ומאוסף של פרטים, לגוף לאומי ולמדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל, כזאת שכבר לא חוששת לקיומה אלא מתפתחת ומתרחבת.
בשחרור ירושלים התחיל בירור הזהות של עם ישראל במדינת ישראל, עברנו שלב ועכשיו צריך להחליט לאן אנחנו כעם רוצים להתקדם.
ירושלים מבטאת את הרוח של עם ישראל, המרכז של ירושלים הוא הכותל המערבי והר הבית שעליו בנוי בית המקדש, העיקר של ירושלים הוא התורה והקדושה.
על כן מי שפוגע בקדושתו של עם ישראל לא ראוי להגיע לחגוג עם אנשי התורה והקודש של עם ישראל המלמדים ולומדים בישיבת מרכז הרב את היום שבו אנו מבררים את מעלת התורה והקדושה של עם ישראל במדינת ישראל כמדינה יהודית ששומרת ומחזקת את התורה והרבנות ולא כמדינה ככל המדינות. זוהי חגיגה שמצביעה על הכיוון שאליו אנו צריכים ללכת, שבה עומדים רבנים ממובילי הציבור הדתי לאומי ומציבים מצפן לעם ישראל ומדינת ישראל, חגיגה כזאת היא לא מקומו של מי שממשלתו מובילה בדיוק לכיוון ההפוך מכל מה שרבנים אלו אומרים באותו אירוע.