המרור נתקע בגרון? סבלנות, הגאולה בפתח

בספר "כוכבי אור" מופיע סיפור לפסח משמו של רבי נחמן . פעם אחת הלכו שני קבצנים, יהודי וגרמני, יחד לנדוד. בהגיע חג הפסח היהודי הציע לגרמני להתחזות ליהודי ולהצטרף אליו לסעודת המלכים של ליל הסדר בה מזמינים את כולם- "כל דצריך ייתי וייכול". היהודי הסביר לו בגדול מה לעשות בשולחן הסדר, אמר לו שלפני הסעודה יהיה קידוש, נטילת ידיים יקראו את ההגדה ואחרי זה יאכלו, אולם שכח לומר לו שאוכלים מרור. בליל הסדר הגרמני הוזמן לבית יהודי. הוא היה רעב מכל היום וציפה שכבר יגיעו לאכול את הדברים הטובים שאמר לו היהודי. אולם, הוא ראה כי נתנו לו חתיכת כרפס במי מלח ושאר הדברים הנוהגים בסדר, אומרים את ההגדה והוא בעיניים צופיות מצפה כבר לאכילה. והנה, כאשר הבחין כי בוצעים את המצה, שמח – כי הנה עוד מעט קט יוכל להשקיט את רעבונו. פתאום נתנו לו מרור, וכאשר הכניס אותו לפה נעשה לו מר בפיו וחשב שזו הסעודה ורק את זה יאכלו. ברח תיכף במרירות ורעב וחשב לעצמו:" יהודים ארורים, אחר כל הצרמוניא (החגיגה) נותנים לי לאכול מרור". בא לבית המדרש ונרדם שם. אחר כך בא היהודי בפנים שמחות, שבע מאכילה ושתיה, ושאלו: "איך היה לך הסדר?" סיפר לו הגרמני בכעס ממה שעבר עליו. אמר לו היהודי: "אוי גרמני שוטה, אם היית מחכה רק עוד מעט – היית אוכל כל טוב כמוני."
הרב קוק כותב (שמונה קבצים, ז קלט) שאומות העולם אינם יכולים לסבול את הקושי, את המשברים באמונה. הם חיים את הצד החומרי של החיים, כל מה שהם מחפשים באמונה, ברוחניות, זה החוויה והריגוש. הטקסים הדתיים של עובדי האלילים ושל הנוצרים מלאים באקסטזות, בחוויות אסתטיות, אומנות ומוסיקה. הם לא באמת מתעניינים בתוכן של האמונה, לכן ברגע שמתעורר קושי, הם בורחים ומבעטים (ע"ז, ג.) .
עם ישראל אינו כך. עם ישראל צמא לתוכן הפנימי של הקודש, רוצה לפגוש את הגודל האלוקי, חפץ באמת. ביציאת מצרים נעשינו לעם. בניגוד לעמים אחרים שנוצרו בדרך טבעית, על ידי התגבשות של משפחות בטריטוריה מסוימת, אנו נוצרנו ביצירה אלוקית, "גוי מקרב גוי" – התפתחות בתוך עם אחר תחת שעבוד, ויצאנו לחירות בתהליך אלוקי של גאולה. מראשית יצירתנו הוטבעה בנו האמונה, השאיפה לדבקות בה'. האמונה הזו אינה תלויה ברגש, בחוויות רוחניות, ועמדת איתנה מול כל משבר, מול כל הניסיונות, במסירות נפש לתורה ולמצוות.
הרב אריה הנדלר שואל, מדוע היהודי בסיפורו של רבי נחמן לא חשב לעדכן את הגוי שיש גם מרור לפני הסעודה? ועונה: כי ליהודי ברור שאי אפשר להגיע לעונג בלי מרור… ברור ש"מתחיל בגנות ומסיים בשבח" (פסחים, קטז.). ברור שכדי לצאת לחירות, לזכות לטוב האלוקי צריך לעבור קודם ניסיונות, התורה נקנית בייסורים, ארץ ישראל נקנית בייסורים. ידיעה זו מוטבעת בנו.
כל שנה בפסח, אנו יוצאים לחירות ממצרים. מכל המצרים וההגבלות, מכל התפיסות הקדומות שמושכות אותנו אחורה. משתחררים מהשפעות העולם, מהצורך לחוות חוויות, מוכנים לעמוד בניסיונות כי האמונה היא מהות חיינו. בפסח מתבלטת הייחודיות של האמונה היהודית. אמונה טבעית, השמה במרכז תביעת אמת לתוכן הפנימי של החיים, לקודש. היהדות, לא שמה את האקסטזה במרכז, הדבקות לא מגיעה באמצעות ריגושים, אלא בעמל, עמל של תורה ותפילה, הזדככות פנימית במוסר ועבודת המידות. יתרה מזו, האמונה היהודית גם לא נבהלת מקשיים, מצער ומניסיונות.
כשיוצאים לחירות, כשמתחילים להשתחרר מכבלי הדיקטטורה המשפטית, אנו יודעים שיהיו התנגדויות. ההפגנות, המחאות והאיומים על הכלכלה, החברה והביטחון לא מרתיעים אותנו מלהתקדם. להפך, גם כאשר דוחים את החקיקה – אנו מתמלאים בטחון שהגאולה השלמה בוודאי מתקרבת! עם ישראל צמא למדינה יהודית, לממש את חזון יציאת מצרים, לחיות אמונה בארץ ישראל. יהיו אתגרים, יהיו עיכובים, אבל אם כאשר אנו מתחילים להתקדם המרור נתקע לנו בגרון והתחושה היא "מתחיל בגנות": דאי לנו שזו הדרך הנכונה, שבסופה נסיים בשבח.