המלחמה ברפורמה מדגישה את הצורך להמשיך

בשבועות האחרונים, המאבק ברפורמה המשפטית החריף, כולל חסימות כבישים (בגיבוי ישיר ועקיף של המשטרה), איומי כלכלנים, רופאים, אוניברסיטאות, השבתת המשק וקריאות מפורשות לסרבנות מפי בכירי מערכת הביטחון לשעבר. הלחץ הכבד השפיע אפילו על פוליטיקאים ימניים ובראשם שר הביטחון שקרא לעצור את החקיקה. מה קרה? איך הגענו למצב כזה של מחאה חסרת גבולות?

הרב קוק בפירושו על סימני הסדר, מסביר את החילוקים בין מטרה לאמצעי. המטרה היא חשובה ויקרת ערך, אך העובדה שהיא רחוקה מאפשרת בחינה וביקורת עליה. לעומת זאת האמצעים, אף על פי שהם משניים בחשיבותם, קשה לאדם להיות בביקורת עליהם מפני שהם נוגעים בחיים עצמם, כאן ועכשיו. 'ההכרח לא יגונה', אי אפשר לבקר את ההכרח. כאשר התחושה של האדם היא שמדובר בהכרח, אז חוש הביקורת שלו לא פועל, כי כורח המציאות, הדחף הטבעי, חזק יותר מהשכל. כאשר מיטשטש ההבדל בין האמצעי למטרה, התחושה היא שמוכרחים לפעול למען המטרה הצודקת, ואז הכול כביכול מותר, 'המטרה מקדשת את האמצעים'.

הרפורמה המשפטית כשלעצמה היא רק אמצעי, מאפשרת לממש למעשה את בחירת העם, ולענייננו – סוללת את הדרך לחיזוק הזהות היהודית של המדינה. במצב הנוכחי, בג"צ קובע את המדיניות בכל הסוגיות הקשורות לזהות המדינה. הרפורמה מאפשרת לעם, באמצעות נציגיו הנבחרים, לבחור כיצד הוא רוצה לעצב את מדינתו בשלל נושאים: חינוך, צבא, חיי משפחה, יהדות ועוד.

ראשי המתנגדים לרפורמה, אינם חוששים באמת מהרפורמה עצמה, חלקם אף תמכו בחלקים ממנה בעבר, אלא הם חוששים מחיזוק הזהות היהודית של המדינה, מאיבוד השליטה שלהם בעיצוב אופייה על ידי אליטה מצומצמת כפי שהיה עד כה. מטרתם – להיות ככל העמים, 'ניידים' אוניברסליים, ללא זהות יהודית לאומית, שורשית. הם מבינים שהעם לא איתם, העם בחר בזהות היהודית, ועל כך הם יוצאים למאבק. הם מטשטשים את ההבחנה בין מטרה לאמצעי, מייצרים תודעה שמדובר בהכרח, בסכנה קיומית, ומקדשים את כל האמצעים. הפחדת ההמון, פגיעה בכלכלה, ביחסי החוץ, החלשת הביטחון וניסיון לייצר קרע באחדות העם.  איפה ערך ה'ממלכתיות' של המחנה הממלכתי? לאן נעלמה המסירות לביטחון המדינה בכל מצב, הנאמנות לאחדות העם בכל מחיר?

הרב כותב שכאשר משתמשים באמצעים פסולים – בעצם פוגמים בצדקת הדרך. כדי להגיע למטרה הגדולה, לאידאל המוסרי, צריך שאנחנו נהיה מוסריים. השימוש באמצעים לא מוסריים, מסיט מהדרך הנכונה ומעוות בסוף גם את המטרה. גם כאשר פגעו בהתיישבות, גירשו יהודים מבתיהם, פגעו ברבנות, פגעו בשירות המשותף ע"י הכנסת בנות לקרבי ולשריון, לא קראנו לסרבנות, לא ירדנו מהארץ, לא איימנו בקרע בעם, ולא הפסקנו להתפלל לשלום המדינה. נאבקנו באמצעים כשרים.

בליל הסדר, אנו רוחצים את הידיים לפני טיבול הכרפס במים. הירק, המזון, מסמל את המטרה, ואילו הטיבול במים, בנוזל, מסמל את האמצעי, המעביר את חלקיקי המזון אל תאי הגוף. לפני שמחברים בין האמצעי למטרה, צריך לרחוץ, להיטהר. מטרה קדושה דורשת אמצעים טהורים. המטרה הגדולה של מדינה יהודית קדושה לא מסנוורת אותנו, ואנו מבינים שכדי להגיע אליה צריך להתקדם שלב שלב, לבנות באמצעים כשרים. אנחנו בטוחים שנגיע לשם ולא נבהלים מעיכובים בדרך.

הרפורמה היא אמנם אמצעי, אבל אמצעי כשר וחשוב. המאבק הפרוע ברפורמה למול הניסיונות להידברות, רק מחזק את האמונה שאנו בדרך הנכונה. אל לנו להיכנע לאלו המנסים לפלג ולשסע. עם הנצח לא מפחד מהעיכובים במימושה המלא והמיידי של הרפורמה, אלא מלא סבלנות לדרך הארוכה. כאשר נשתחרר ממצרי האליטה המנסה להכתיב את סדר היום הציבורי, נאפשר לנבחרי העם לממש את בחירתו הדמוקרטית של העם בזהות יהודית למדינה, נצא לחירות עולם, נוכל להתחיל למלא את ייעודנו השלם כעם ישראל, "ממלכת כהנים וגוי קדוש".